השיער מהווה חומר גלם חזק, זמין ובעצם משאב טבעי שגדל ומתארך. מכאן ניתן בעצם לשאול האם השיער האנושי יכול לשמש כחומר גלם לגיטימי בתחום האומנות ואף בתחומים נושקים נוספים? ומדוע נחשב השיער, כשהוא מנותק מהגוף, כחומר שנתפס כדוחה ולא נעים בעיני רבים מאתנו?
לא פעם, ביקור במספרה מאפשר לנו לחוש, אחרי תספורת חדשה, מין תחושת רעננות ותחושה בה השארנו מאחורינו משא כבד. אצל אנשים רבים, צעירים ומבוגרים כאחד, מנוהלת מערכת יחסים מורכבת עם השיער בגופנו, כשזה לא תמיד מופיע בצורה לה אנו שואפים, כשישנו כמובן הצורך לטפל בו. בין אם לגלחו, להסירו, לגזוז אותו, ליישרו ועוד.
העיסוק בשיער מהווה עיסוק מרכזי בכל הנוגע למראה החיצוני שלנו. לצד זאת, הפך השיער לאורך ההיסטוריה לסממן בעל משמעויות תרבותיות רחבות. משמעויות הנוגעות למעמדיות בחברות שונות, שיוך אתני, אמונה דתית ועוד.
השיער מתקיים בגוף חי ויש לו גם ביטוי על גבי גוף מת. ישנן תרבויות בהן השיער נתפס כסכנה ואיום. בדתות מסוימות נדרשות נשים להסתיר את שערן, ישנם גברים המתגייסים למערכת צבאית ונדרשים לקצצו, כשדוגמאות אלו מהוות סממן של חלק בגוף המייצג חולשה וחוזק גם יחד. מכאן, באופן טבעי, קיים הרצון לביית השיער ולשלוט בו. מה שהוביל, נכון להיום, להתפתחות של תחום עיצוב השיער, טכניקות להסרתו וכמובן לתחום מתפתח וגדל של השתלות שיער.
עיסוק בשאלת השיער בתחום האומנות
אמנים ישראלים עסקו בשנים האחרונות בשאלת השיער. מה בעצם יש בשיער שהוא מעסיק אותנו כל כך? מדוע השיער מהווה סמל לתשוקה כשהוא נמצא על גבי הגוף וכיצד הופך למרתיע כשהוא מנותק ממנו?
ב-2015 הועלתה תערוכה בשם "מסמר שיער" על ידי האוצרים עמרי שפירא ותמרה וולמן שבה הוצגו עבודות של יוצרים מישראל ומח"ל, כשאלו מציגים את נקודת מבטם על השיער כחומר גלם. קיומה של התערוכה מוביל, באופן טבעי, לדיון על הערכים וההקשרים התרבותיים שאנו, בני האדם, מייחסים לשיער בגופנו, כשקיימת השאיפה לאתגר, עד כמה שניתן, את אותם הקשרים.
אחד מהפרויקטים הבולטים שהוצגו היה "אוטוסטרדת השיער" (Hair Highway) של הסטודיו הלונדוני Swine (Super Wide Interdisciplinary New Explorers). סטודיו בו פועלים האמן אלכסנדר גרובס והאדריכלית אזוסה מוראקמי. גרובס ומוראקמי נפגשו במהלך לימודיהם ברויאל קולג' בלונדון והספיקו לקטוף מספר פרסים יוקרתיים בתחומים העיצוב והקולנוע. הפרויקט של השניים הוצג במספר רחב של מוזיאונים נוספים, דוגמת מוזיאון ויקטוריה ואלברט שבלונדון וב-MAD שבניו יורק.
רצונם של השניים לחקור לעומק אודות השיער הוביל אותם לגור במשך כחמישה חודשים במחוז שַאנְדונְג בסין. מחוז נמצא שוק השיער הרחב בעולם. בשַאנְדונְג התחקו גרובס ומוראקמי אחר מקור השיער כחומר גלם, כשהם באים במגע עם האנשים המוכרים שיער, סוחרים ואלו העוסקים במלאכת עיבוד השיער.
בזמנו, סיפר גרובס, כי העניין של השניים בשיער החל כששניהם שמו לב שבלונדון קיימות חנויות רבות המוכרות פאות ותוספות לשיער. סקרנותם נוכח אותן חנויות הובילה אותם להתחיל ולחקור אודות השיער כחומר גלם. מחקר שהוביל אותם לגלות עד כמה מדובר בחומר גלם הנחשב לחזק, טבעי, שאינו מדלדל וממשיך לרוב בגדילה והתרחבות. גילוי זה הוביל את גרובס ומוראקמי לנסות להבין איזה פוטנציאל יש לשיער כחמור גלם ,שיש ויוכל לשמש לדברים אחרים, כשבין אלו עלתה גם השאלה האם ואיך ניתן לעשות בו שימוש ליצירה של אובייקטים שונים.
בנסיעתם לסין רצו השניים לבדוק מקרוב אלו תעשיות בדיוק מגדלות שיער, מי האנשים שמנהלים ועובדים באותם מפעלים וכמובן לבקר ולבחון מקרוב את שוק השיער הגדול בעולם. אותו ביקור הוליד, כאמור, את אותו פרויקט שהוצג בתערוכה, זאת לצד סרט שהופק.
גרובס מתאר ומודה כי לראות את השיער מגיע למפעל היה מראה "מחליא" ממש. עם זאת, לאחר מספר תהליכי עיבוד הופך אותו חומר "מחליא" לחומר יפהפה הנראה ומרגיש כמשי. אותו תהליך מהיר, מחומר "מחליא" לכזה המתואר ביופיו לבד המשי, הוביל את השניים לבחור בשם "אוטוסטרדת השיער" לתערוכה שהציגו ברחבי העולם.
האובייקטים שנולדו מתוך הביקור בסין נוצרו בהשראת "שנחאי דקו" של שנות ה-30. רוב רובם של האובייקטים הוצגו בתערוכה "מהי יוקרה" במוזיאון ויקטוריה ואלברט. בין היתר, הוצגו פריטי ריהוט שונים ואגרטלים שיוצרו משיער אדם ושרף טבעי.
כיום סין מוכרת כיצואנית הגדולה בעולם של שיער אדם. זאת תוך שילוב בין שיער לשרף טבעי המהווה בעצם חומר גלם לגיטימי המשמש כתחליף לעץ. עבור רבים עדיין בעולם קיימת רתיעה משימוש בשיער אדם כחומר גלם, כשרתיעה זו זוכה, לא פעם, לביקורות למול העובדה כי לאורך שנים עשו בני האדם שימוש בשיער וצמר של בע"ח כמשאב בפני עצמו.
הפיכת השיער לחומר גלם לגיטימי
עבור מי שהספיק להתרשם מהתערוכה ואף צפה בסרט שהופק, הדבר משכיח דיי מהר את העובדה כי האובייקטים ואותם מוצגים נוצרו משיער אדם. לבטח כשאותו חומר גלם זוכה לתהליכי עיבוד שונים הכוללים שטיפה, חימום, צביעה ועוד עד לאותו תוצר מוגמר.
גרובס מציין כי האתגר עבורם היה לעשות שימוש בחומר גלם שאינו נחשב ליוקרתי, דוגמת זהב וכסף, אלא לעשות שימוש בחומר גלם "רגיל" שממנו יש גם סלידה בתנאים מסוימים ולהפוך את אותו חומר לנחשק.
אוצרת התערוכה בישראל, תמרה וולמן, שאפה כי אותה תערוכה תעלה אצל המבקרים התהייה האם ניתן להתייחס לשיער בצורה אחרת, באופן שיוביל לכך שעוד ועוד אנשים יראו בשיער אדם כחומר גלם לגיטימי תוך היכולת לנתקו מההקשרים התרבותיים שלו. וולמן מחדדת כי היא מאמינה שניתן ליצור אצל אנשים רבים את אותו הניתוק. גם בישראל, זאת למרות הזיכרון הקולקטיבי של רבים מאיתנו בהן תמונות של ערמות שיער בתקופת השואה.
וולמן מציינת כי השיער אינה מהווה סימבול חד משמעי בכל תרבות. מה שגורם לה לסקרנות ללמוד אודות שבטים המנותקים מתרבות המערב וללמוד מקרוב אודות יחסם לשיער ברגע שהוא מנותק מהגוף. כך, לדעתה, תוכל ללמוד יותר מקרוב אודות תהליכי הסטריליזציה שעברנו במערב, כשאלו מחייבים לשמור על רמת ניקיון גבוהה, כשיש מקרים ויש ומדובר בדרישה לרמות ניקיון גבוהות יתר על המידה.
